כשמדברים על טראומה מדמיינים בדרך כלל אירוע אחד: תאונה, פיגוע, אסון. טראומה מורכבת נוצרת אחרת - מהצטברות. מיחסים שנמשכו שנים ולא היה בהם מקום בטוח: הורה שלא היה זמין רגשית, ביקורת או השפלה קבועות, אלימות, הזנחה, חיים לצד הורה חולה או מכור, או מערכת יחסים בוגרת שבה היה צריך כל הזמן להיזהר.
בספרות המקצועית היא מכונה C-PTSD, ובעברית טראומה מורכבת או טראומה התפתחותית. ההבדל המרכזי מפוסט טראומה קלאסית הוא שאין כאן זיכרון אחד חד שאפשר להצביע עליו, אלא דרך שלמה שבה למדנו להתקיים.
אנשים רבים חיים עם זה שנים בלי לקשר את הדברים לילדות. לעיתים הקשר מתברר רק כשנולד ילד, כשנגמרים הכוחות, או כשמערכת יחסים מציפה תחושות ישנות.
כשהפגיעה התרחשה בתוך קשר, גם הריפוי מתרחש בתוך קשר - וזה לוקח זמן. בשלב הראשון לא ניגשים לזיכרונות בכלל. בונים יציבות: לומדים לזהות מתי המערכת מוצפת, מה מרגיע אותה, ואיך לחזור לעצמך. רק כשיש קרקע מספיק יציבה מתחילים לגעת במה שקשה, ותמיד במנות קטנות.
בעבודה עם הגוף אפשר לגשת לזה בלי לשחזר סיפורים. הגוף מחזיק את הדפוסים האלה - בכיווץ, בדריכות, בנשימה - ודרכו אפשר להתחיל לשנות אותם.
לא מוחקים את מה שהיה, ואי אפשר להבטיח תוצאה. מה שכן משתנה אצל רבים הוא עוצמת התגובות ומהירות ההתאוששות: פחות הצפה, יותר רגעים של רוגע, יכולת לשים גבול בלי להתפרק, ותחושה גוברת שיש בית בתוך עצמך.
פוסט טראומה מתייחסת בדרך כלל לאירוע מוגדר שהשאיר תסמינים. טראומה מורכבת נובעת מפגיעה מתמשכת בתוך יחסים, ומשפיעה יותר על תפיסת העצמי, על היכולת לסמוך ועל ויסות רגשי - ולא רק על זיכרון אחד.
כן. לא תמיד יש אירוע דרמטי. גם אווירה של ביקורת מתמדת, הורה שלא היה זמין רגשית או צורך להיות "הילד החזק" משאירים סימן. הגוף לרוב זוכר גם כשהזיכרון מעורפל.
לא. עובדים עם מה שמופיע כאן ועכשיו - בתחושות, ביחסים, בתגובות - ולא חייבים לשחזר את העבר בפירוט.
בדרך כלל מדובר בתהליך של חודשים ולעיתים יותר, בקצב שנקבע לפי מה שהמערכת יכולה להכיל. בודקים יחד לאורך הדרך מה משתנה.
יש גישות שמשתמשות בשפה הזו. אני עובדת בעיקר דרך הגוף ודרך הקשר הטיפולי, ולפי הצורך משלבת דמיון מודרך וכלים נוספים.
