ויסות רגשי הוא היכולת לעבור בין מצבים: להתרגש ואז להירגע, לכעוס ואז להתאושש, להיבהל ואז לחזור לעצמך. זה לא שליטה ברגשות ולא הדחקה שלהם, אלא גמישות - היכולת של המערכת לעלות ולרדת בלי להיתקע בקצה.
כשהוויסות עובד, גם רגש עז חולף בזמן סביר. כשהוא לא, קורה אחד משניים: הצפה - הכול גדול מדי, התגובה חזקה מהאירוע, קשה להירגע; או כיבוי - ניתוק, קהות, תחושה של "אני לא מרגיש כלום". רוב האנשים מכירים את שני הקצוות, בתקופות שונות.
את היכולת לווסת לומדים בילדות, דרך מבוגר שמרגיע. ילד בוכה, מישהו מחזיק ומרגיע, והמערכת לומדת בהדרגה לעשות את זה גם לבד. כשהמבוגר לא היה זמין, או כשהסביבה עצמה הייתה מאיימת, הלמידה הזו נקטעת. גם טראומה מאוחרת יותר, מחלה או תקופה ארוכה של לחץ משפיעות על אותה מערכת.
חשוב לומר: קושי בוויסות הוא לא חולשה אופי ולא חוסר רצון. זו מערכת עצבים שלמדה להגיב כך, ואפשר ללמד אותה אחרת.
בקליניקה אנחנו מתרגלות את זה בזמן אמת. כשעולה משהו קשה, אנחנו לא ממהרות לדבר עליו עד הסוף - אלא עוצרות, בודקות מה קורה בגוף, ומחפשות יחד את הדרך חזרה לאיזון. כך המערכת חווה שוב ושוב שאפשר לגעת בקושי ולחזור, וזו בדיוק הלמידה שחסרה.
אצל נוער זה אחד הכלים המועילים ביותר, כי הוא נותן שליטה במקום שבו הרבה מתבגרים מרגישים חסרי שליטה.
לא. שליטה היא לחיצה על הבלם מבחוץ, ולרוב היא עובדת עד שהיא מתפוצצת. ויסות הוא שינוי במערכת עצמה, כך שהתגובה מלכתחילה פחות קיצונית והחזרה לאיזון מהירה יותר.
שינוי מורגש בדרך כלל מתחיל אחרי כמה שבועות של תרגול והתנסות בטיפול, וממשיך להתפתח לאורך התהליך.
כן, וזה מהחלקים המתגמלים בעבודה. עובדים עם כלים פשוטים וקונקרטיים שאפשר להשתמש בהם לפני מבחן, אחרי ריב או כשקשה להירדם.
כן, זה ביטוי מוכר של קושי בוויסות: המערכת מגיבה מהר מדי ובעוצמה גבוהה מדי. העבודה מתמקדת בזיהוי מוקדם של העלייה ובדרכים להוריד אותה לפני הפיצוץ.
